פסחים 95:1

הדא דתימא ברותחת אבל בצוננת אסור. א"ר לעזר לא אמרה התורה הוא לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים:

סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו אם של ישראל אם חי ידיחנו אם צלי יקלו' את החיצון סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים עם בני חבורה לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלם:

לא אמר אלא סכו הא אם טיבלו אסור. חד בר נש בישל תרנגולתא בשמן שריפה. אתא שאיל לרבי ביסנא אמר ליה אזל שולקה כיני מתניתא אין פודין מעשר שני בירושלים:

חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולשחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה:

וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה. לא אתא אלא מימיר לך אע"פ שהן באין בטומאה אינן נאכלין בטומאה. בין כמאן דאמר הלחם עיקר בין כמאן דאמר כבשים עיקר. ארבעה אנון תנייה חש לון ותניתון חמשה. אית תניי תני כלהום למדין מן הפסח אית תניי תני כל א' ואחד למד במקומו. מאן דאמר כולהון למידין מן הפסח מה מועדו שנאמר בפסח דוחה את הטומאה אף מועדו שאמר בכולן דוחה את הטומאה. מ"ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין ליה. ואתיא כהדא דתני רבי אומר מה ת"ל (ויקרא כד) וידבר משה את מועדי ה'. לפי שלא למדנו אלא על הפסח והתמיד שידחו את השבת שנאמר בהם במועדו שאר כל קרבנות ציבור מניין. ת"ל (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם לעומר ולקרב עמו ולשתי הלחם ולקרב עמהן לא שמענו וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל קבען חובה שכולם יבואו בטומאה. וכשם שהן באין בטומאה כך יהוא נאכלין בטומאה. גזירת הכתוב הוא