שבת 137

וא"ר יעקב בר אחא לא אתיא אלא כר"ש דר"ש לא עבד מקצת מלאכה ככולה. ורבנן עבדין מקצת מלאכה ככולה. וקשיא על דרשב"ג אילו נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא. א"ר אדא אתיא דרשב"ג כר' יהודה. דתני השובט והמקטקט על האריג הרי זה חייב מפני שהוא כמיישב בידו. והכא מפני שהוא כמיישב בידו:

החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב המלקט עצים לתקן כל שהן אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים לתקן כל שהן אם לבהמה כמלוא פי גדי:

מה חרישה היתה במשכן. שהיו חורשין ליטע סממנין. וכמה יחרוש ויהא חייב רבי מתניה אמר כדי ליטא כרישה. רבי בא בשם רב כדי ליטע זכרותה של חיטה. תמן תנינן זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים. תני חיטים מדיות שתים. רבי שמואל בשם רבי זעירא חיטין ע"י שהן חביבות עשו אותן כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין. למה לי לתקן כל שהוא למה לי כמלוא פי גדי:

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב א"ר יוסי לא נתחייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו אמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל:

מאן תנא סימיינית ר' יוסי. מהו בכל לשון אפי' אלף אלפא. וחש לומר שמא יתן שלמטן למעלן שלמעלן למטן. כמין קולמוסין היו עשויין.